'לא שומע ואומר תמיד מילה אחרונה'

כשאני אומרת תמיד מילה אחרונה, אני עסוקה כל הזמן בשמירה על המקום שלי. הרי זה מקום מאוד מסוים שכל מהותו היא שאי אפשר לזוז בו- מקום מצומצם.


להיות זאת שאומרת תמיד מילה אחרונה אולי נותן לי תחושה של כח- בכל מאבק אני יוצאת וידי על העליונה. לכאורה אני מקבלת את מה שאני רוצה.
האמת היא שזו רק אשליה של חוזק.
הדבר הכי קבוע בחיים שלנו זה השינוי, התנועה.
כשאני שומרת על המקום שלי, אני נשמרת משינוי. יש לי החלטה/הבנה/ידיעה ואני לא זזה ממנה.
היכולת הזו לשמור על מקומי חשובה  כל עוד אני שומעת, כל עוד אני בקשב.
מקשיבה למי שעומד מולי, מקשיבה למציאות שמדברת אלי.
אבל כשאני לא שומעת אני נתקעת.
כדי להיות מסוגלת להקשיב, לשמוע, אני חייבת להרפות את האחיזה ב'מקום שבו אנו צודקים' (שהוא יבש וקשה כמו חציר…)
להרפות מהרצון להיות זו שאומרת מילה אחרונה.
אולי אשמע, אולי אבין שאני טועה,
אולי אבין שיש מחירים להחלטה שלי שאני לא רוצה לשלם ולכן אשנה אותה.
אולי מי שמולי זקוק שאבוא לקראתו…
כשאני מצליחה לשחרר את האחיזה בזה, אני מרגישה פתאום שחרור, הקלה.
אני פנויה ללמידה ולגדילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *